למה אנחנו מלמדים דקדוק עברי

כולכם ראיתם את המודעות של האולפנים האחרים שמבטיחים שתלמדו עברית בלי דקדוק, בלי קריאה ובלי כתיבה. (כן, כולכם יודעים על מי אני מדבר.)

תלמידים שומעים את ההבטחה הזאת ואז מגיעים אלינו עם שאלה הגיונית: אם בתי הספר האחרים אומרים שלא צריך דקדוק, למה אתם מלמדים אותו?

אני מודה שבהתחלה השאלה הרגיזה אותי. היינו צוות של מורים מנוסים לעברית, ופתאום נדרשנו להגן על דבר שראינו כחלק בסיסי בעבודה שלנו.

אבל הבעיה שלי היא בהבטחה, לא בתלמידים ששואלים. לדעתי זו הבטחה מטעה, במיוחד כשבמקום דקדוק מקבלים אוסף משפטים לשינון וכמעט שום עזרה בהבנה כיצד לבנות משפטים בעצמכם.

הדבר עלול להשאיר אתכם תלויים בבית הספר הרבה יותר זמן מהנדרש.

חשוב לי איך אנחנו מתייחסים לשפה

חלק מהתגובה שלי היה אישי. עברית היא שפתו של עם הספר. למכור את הרעיון שקריאה וכתיבה בעברית הן בזבוז זמן מרגיש כמו זלזול של ממש בשפה שאתם אמורים ללמד.

גדלתי בבית עם הורים שעלו לישראל. למורים אחרים בצוות שלנו יש חוויות משלהם של מעבר בין שפות, של הגעה לישראל כילדים או של גדילה בבתים שבהם דיברו שפה אחרת.

יש אצלנו גם אנשים שהגיעו להוראה דרך ספרות, מחקר ובלשנות. בקבוצה הזאת יש הרבה אהבה לעברית והרבה עניין בדרך שבה היא פועלת.

לכן אני מגיב בעוצמה לרעיון שמצמצם אותה לכמה ביטויים שנועדו לקנייה בחנות או לנסיעה במונית. אלה דברים שימושיים שכדאי לדעת לעשות. אני רוצה גם שהתלמידים שלנו יוכלו לקרוא, לכתוב, לנהל מערכות יחסים, לעבוד ולומר דבר שאיש לא הכין עבורם מראש.

זה חלק גדול מהסיבה שאנחנו מלמדים כפי שאנחנו מלמדים.

התקדמות ליניארית ופוטנציאל מעריכי

כשאני מדבר על דקדוק, אני מתכוון לדפוסים שמאפשרים להרכיב משפט ולשנות את מה שהוא אומר.

אם הלמידה נשארת ברמה של שינון ביטויים מוכנים, ההתקדמות היא מצטברת. לומדים ביטוי אחד, ואז עוד ביטוי, ואז עוד אחד. יש לכם יותר דברים לחזור עליהם, אבל כל מצב חדש עלול להשאיר אתכם ממתינים שמישהו ילמד אתכם מה לומר. זו ההתקדמות הליניארית שעליה אני מדבר.

לימוד של דפוס נותן לכם דבר שאפשר להשתמש בו שוב. בעברית, הבנה של דרך הפעולה של בניין עוזרת להשתמש בפעלים אחרים ששייכים אליו. אפשר לשנות מי עושה את הפעולה, מתי היא מתרחשת או מה אתם מבקשים מאדם אחר לעשות.

אחר כך פוגשים מילה חדשה וכבר יש דרכים להשתמש בה. או שלומדים מבנה חדש ואפשר להשתמש בו עם מילים שכבר מכירים. החלקים האלה מתחילים לעבוד יחד ופותחים אפשרויות רבות יותר מאלה שמקבלים מעוד קבוצה קטנה של משפטים ששיננתם.

לזה אני מתכוון בפוטנציאל המעריכי של לימוד דקדוק: האפשרויות ההולכות וגדלות לשלב את הידע שלכם וליצור משהו משלכם. דרוש תרגול כדי להפוך את האפשרויות האלה לדיבור שוטף. אבל הבנת המערכת נותנת לכם הרבה יותר חומר לתרגול.

לא חייבים להכיר את השם המקצועי של כל דפוס כדי להשתמש בו. מורים יכולים לעזור לכם לגלות דקדוק גם דרך דוגמאות ושיחה. מה שמדאיג אותי הוא קורס שלעולם אינו עוזר לכם להתקדם מעבר לביטויים שהוא מספק.

אם אתם מחפשים דרך לתרגל בין השיעורים, משחק בניית המשפטים שלנו נותן לכם ולחבר או חברה נקודת התחלה פשוטה. משתמשים במילים מוכרות, משנים חלק אחד במשפט ומבררים מה עוד צריך להשתנות יחד איתו.

בית ספר לא צריך להשאיר אתכם מכורים

אם אתם זקוקים לבית הספר כדי שיספק לכם כל דבר חדש שאתם רוצים לומר, יש לבית הספר סיבה טובה מאוד להמשיך למכור לכם עוד שיעורים. אתם נשארים מכורים לשיעור הבא, לקבוצת הביטויים הבאה, לקורס הבא.

זה אולי סידור נוח לעסק. כמורה, לדעתי זו בעיה.

לכן ההבטחה ללמוד בלי דקדוק מטרידה אותי כל כך. היא מוכרת לכם את ההקלה שבהימנעות מדבר קשה. אבל אם התוצאה היא שלעולם אינכם מקבלים את הכלים להבין דברים בעצמכם, אתם עלולים לשלם על ההקלה הזאת בתלות ארוכה הרבה יותר בבית הספר.

אני רוצה שהתלמידים שלנו יבינו מספיק על פעולת העברית כדי להמשיך ללמוד אותה ולהשתמש בה גם מחוץ לכיתות שלנו. פעם תלמידה לשעבר ניסחה את המטרה הזאת טוב יותר מכפי שאני יכולתי.

הדבר הטוב ביותר באולפן בית הוא שיש לו סוף

לא מזמן נתקלתי בפרנצ׳סקה, תלמידה לשעבר מגרמניה, בפסטיבל הקולנוע בירושלים. אצלנו היא הייתה מוכרת כפרנצי.

היא הצטרפה אלינו ברמה אלף פלוס, למדה עד רמה דלת ואחר כך המשיכה להתמחות בבית החולים איכילוב כחלק מההכשרה הרפואית שלה.

לפני הפסטיבל ראיתי אותה בבית החולים בנסיבות שלא צפיתי. אחת המורות שלנו עברה תאונת אופניים, והגענו לאיכילוב. פרנצי הייתה שם ועזרה לטפל בנו.

זה היה רגע מיוחד. הנה מישהי שהגיעה לאולפן כתלמידה מתחילה ועכשיו עזרה לנו בעברית בבית חולים.

כשנפגשנו שוב בפסטיבל, פרנצי אמרה לי שהדבר הטוב ביותר באולפן בית הוא שיש לו סוף.

היא אמרה שכשמסיימים באולפן בית, באמת מסיימים. יודעים עברית ואפשר להמשיך בחיים.

זו הייתה הסיבה שראינו אותה פחות באירועים. היא עדיין אהבה את בית הספר. היא פשוט כבר לא הייתה זקוקה לנו.

קיבלתי את זה כמחמאה עצומה.

אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו עצמאיים

החוויה שלה ניסחה דבר שחשוב לי מאוד כמורה.

אני רוצה שהתלמידים יגיעו לנקודה שבה הם יכולים להשתמש בעברית בלי להיות תלויים בנו בכל צעד הבא. שהם יוכלו לקחת את הידע שלהם למצב חדש ולעבוד איתו בעצמם.

עבורנו, הוראת דקדוק היא חלק מהענקת העצמאות הזאת. הדפוסים הם כלים שהתלמידים יכולים לקחת איתם לשיחות שלעולם לא נשמע ולמצבים שלא תרגלנו יחד.

אנשים יזדקקו לפרקי זמן שונים ויהיו להם מטרות שונות. אבל השאיפה שלנו אינה להשאיר אותם בבית הספר לנצח. כשמישהו למד את מה שהוא צריך ומוכן להמשיך הלאה, אני רוצה שנשמח על כך.

גם אנחנו זקוקים למקום לתלמידים חדשים.