זה היה גס רוח? סיפור על נימוס בישראל

פעם תלמידה יצאה מחנות בגדים בתל אביב כי אף אחד לא הציע לעזור לה.

פעם יצאתי מחנות בארצות הברית כי מישהו דווקא כן הציע.

שנינו הרגשנו לא בנוח. שנינו יצאנו בלי לקנות דבר. ושני הסיפורים נשארו איתי כדוגמה לכך שלימוד שפה פירושו גם ללמוד משהו על התרבות שסביבה.

הכול התחיל בחולצה

לפני כמה שנים תלמידה שאלה אותי על חולצה שלבשתי. היה לה טעם טוב, האמת. זו הייתה חולצה ממש יפה של אתא, מותג בגדים מקומי שאשתי ואני אוהבים.

היא רצתה לקנות אחת לבן הזוג שלה, אז אמרתי לה איפה נמצאת החנות.

למחרת ראיתי אותה באולפן ושאלתי אם מצאה אותה. היא אמרה שכן, אבל שהיא לא קנתה דבר. האדם שעבד שם היה גס רוח.

זה הפתיע אותי. הכרתי את החנות היטב, וגסות רוח הייתה בערך הדבר האחרון שהייתי מייחס לאנשים שם. שאלתי מה קרה.

היא הסבירה שהיא נכנסה, אנשי הצוות ראו אותה ואף אחד לא ניגש לשאול אם היא צריכה עזרה. היא הרגישה כל כך לא רצויה, עד שעזבה.

שם הייתה אי ההבנה. את מה שהיא חוותה כהתעלמות, אני הייתי חווה כמתן אפשרות להסתובב בנחת.

מבחינתי, זה היה מנומס.

ובינתיים, בארצות הברית

שנים קודם לכן נסעתי לבקר את אחותי בארצות הברית. נכנסתי לחנות ומיד קיבלו את פניי בהתלהבות רבה.

שלום, אדוני. מה שלומך, אדוני? אתה זקוק לעזרה, אדוני?

לי זה הרגיש כמו מארב. נלחצתי כל כך שעזבתי.

לכן, כשהתלמידה האמריקאית שלי סיפרה לי על החנות בתל אביב, היפוך התפקידים הצחיק אותי מאוד. היא רצתה שמישהו ייגש אליה. אני רציתי שמישהו יניח לי. שנינו שפטנו את המפגש לפי ציפיות שהרגישו לנו טבעיות לגמרי.

שאלה שהייתה יכולה לעזור לשנינו היא: לאיזו קבלת פנים אנשים מצפים כאן?

יש יותר מה להבין מאשר את המילים

החנות היא דוגמה קטנה. אותו סוג של חוסר התאמה יכול להופיע סביב ישירות, שאלות אישיות, מרחב אישי או האופן שבו אנשים מתלוננים.

באיזו ישירות כדאי לומר מה אתם רוצים? עד כמה צריך לרכך בקשה? מה מרגיש ידידותי ומה מרגיש פולשני?

הציפיות האלה לא מגיעות בתרגום מסודר בתוך רשימת אוצר מילים.

אני חושב על זה קצת כמו על התרגלות למבטא לא מוכר. בהתחלה האוזניים ממשיכות לצפות לצלילים שהן כבר מכירות. צריך זמן ותשומת לב כדי לזהות דפוס אחר.

גם בהתנהגות חברתית, נדמה לי שלפעמים אנחנו זקוקים להתאמה דומה. ייתכן שהמפגש מתנהל לפי מערכת ציפיות שעדיין לא למדנו לזהות.

חוויתי זאת גם מהצד של הלומד. למדתי גרמנית במשך שנים ואני מדבר בה בשטף, אבל הבחירה בין פנייה רשמית לפנייה לא רשמית עדיין פחות אינטואיטיבית עבורי מאשר למי שגדלו איתה.

בגרמנית יש הבחנה בין du הלא רשמי לבין Sie הרשמי. להכיר את כינויי הגוף זה דבר אחד; לדעת איזו צורה מתאימה למערכת יחסים מסוימת זה דבר אחר. הבחירה תלויה באנשים ובסיטואציה. מכון גתה עוסק בהבחנה הזאת כאן.

ההרגלים הישראליים שלי לא הפכו את הבחירה הזאת למובנת מאליה. הייתי צריך לשים לב אליה כחלק מלימוד האינטראקציה בגרמנית.

השאירו מעט מקום לפרשנות אחרת

כשמשהו מרגיש מוזר או חד במקום חדש, לפעמים כדאי לעצור לפני שמחליטים מה הוא אומר. מה ציפיתם שהאדם השני יעשה? מה הוא אולי חשב שהוא עושה?

לפעמים שיחה עם מישהו שמכיר את שני ההקשרים יכולה לחשוף הבדל שלא הבאתם בחשבון. זו השיחה שאני רוצה שנוכל לנהל באולפן.

היא הבינה מספיק כדי למצוא את החנות. אני הבנתי כל מילה בקבלת הפנים בארצות הברית. החלק שהיה חסר לנו כמעט לא היה קשור לאוצר מילים.

ואם תיכנסו לחנות בתל אביב ומישהו ייתן לכם מרחב להסתכל, השאירו מקום לאפשרות שהוא מנסה לגרום לכם להרגיש בנוח.

אני בהחלט הייתי מרגיש כך.